כשיגמרו לי המילים

מה אני אכתוב?

והקומבינציות..

מה אני אעשה כשיגמרו הקומבינציות.

והרעיונות,

גם הם יגמרו?

פעם ישתתק לי הראש?

יגמר לי המוח?

שנאת האדם המושלם                                                                     

זוג עיניים כחולות ענקיות ונוצצות .

חיבור. אין רעש.

היינו עטופות באור רך כמו שתי תינוקות שהרגע נולדו.

הזמן נעצר. 

הרגע התרחב להווה נצחי.

אהבתי אותה.

פנים מול פנים . 

היינו קרובות.

אחזנו ידים וקפצנו לספרה בה הנשמות גלויות, גדולות ומסוגלות לחבק הכל.

 זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה ומפגש מסוג זה היה חד פעמי בשבילי.

היה קשה לנתק את המבט , אך ברגע שהוא ניתק הכל נגמר.

אהבה ענקית ושנאה תהומית תפסו מקום בנינו.

רוית גדלה במשפחה של סוחרים , אבא גרוזיני, אמא לבנונית, אח צייר, 

אחות רקדנית ועוד אח חכם.

הם היו מסוגלים לדבר על רגשות ולא היה להם את המבע האטום על הפנים, 

אם הייתי צריכה לבחור עבורם צבע זה היה אדום , בלי ספק, אדום עז מבריק.

אנחנו – חום.

 

 

מסע אווירי

הגעתי מיפן לחופשה, שנתיים לא הייתי בארץ .

בהיותי רחוקה ומנותקת מעברי וממשפחתי 

הפכו התכתבויות ושיחות לונג דיסטנס לאינטימיות ומפורטות רגשית.

משפחתי אינה משפחה "פתוחה",אין שיתופי רגשות עמוקים מדיי, 

אנחנו גם לא מהסוג ה"חברה'מני", לא אנשי מסיבות, 

אנחנו אוהבים שקט ,גם המגע נדיר.

כל המשפחה שכירה ,אמא עובדת בדוכן שלמפעל הפיס, 

אבא הנדסאי עם פוטנציאל לא ממומש,

אח בהיי-טק ואחות מנהלת ב"דקה ה-90" .

עובדים בהתמדה . חלק חוסכים חלק מבזבזים.

חוץ ממני. אני עצמאית, פרועה ולא נורמאלית בשבילם,

אבל הם חושבים שאני אמיצה.. משרה בטחון. 

האחים שלי היו צריכים אותי בשנות ההתבגרות ואני לא הייתי, 

לא הייתי. לא הקשבתי.

פחדתי מקרבה, פחדתי שיראו שאני חלשה,

העדפתי להיות נערצת וקשה להשגה.

כשנחתתי האידיליה התנפצה.

ברור, פנים מול פנים זה קרוב .

המשפחה שלי חיכתה באולם היציאה ב'בן- גוריון',

חיבוקים קצת יותר ארוכים מה"לצאת מידי חובה"

בכל זאת היתה עדיין השראה של הקירבה.

המשפחה של נתן (נתן - בן זוגי בשנה וחצי האחרונות) 

ביניהם אחיו התאום הזהה  (זה היה מפחיד) 

והחברה שלו (של אחיו התאום) רוית - בעלת העיניים הכחולות .

סליחה -החומות.

הפכנו לחברות .. אני לא יודעת, 

בכל מקרה עברו כבר 10 שנים של קשר .

 

פרופיל האדם המושלם

ביפן לא הציק לי כלום, הייתי מלאה,

היפנים היו מרוחקים ונחמדים, הייתי מיוחדת בענייהם,

נתן אהב אותי, הרווחתי הרבה כסף והרגשתי מוצלחת, 

כולם חשבו פה בארץ שאני מוצלחת שם.

הרגשתי מוצלחת.

כשחזרתי לסביבה המוכרת כל החסרים עלו.

ראיתי מולי את כל מה שחסר לי ושנאתי אותה על זה , 

היא היתה החלום והאידיאל בעיני – 

יפה, אנרגתית, עוצמתית, חיית במה, חיה בכלל .. לביאה. 

לביאה גאה.

אני פחדתי ממלחמות, פחדתי לעלות על במה והיא הרגישה את זה. 

היא חייכה, לא יודעת למה.

 

החיים שלי סביב החלום 

טבעת שאני נושאת איתי,

אני נשואה לחלום ולא נותנת לשום מציאות לתפוס אותי וליצור איתי חתונה.

כל דבר נראה מבעד לטבעת החלום – נבחן ונבדק . 

מתאים לי או לא. שווה לי או לא.

שכחתי את עצמי.

הדבר הכי מודגש בעצמיות שלי היא יכולת ההקשבה.

יש יכולות שלא נראה שאפשר לעשות איתן משהו,

לך תלמד באוניברסיטה להקשיב .. חייב להיות עוד משהו...  

אין דבר כזה 'מקשיבן'.

לא שמתי לב שאני רוצה רק להקשיב. רק. 

זה מהותי ופנימי.

טבעת החלום אמרה שלדבר זה שווה יותר מלהקשיב.

חזרה בתשובה

 רוית רצתה שאני אקשיב לה:

"הלו" אוף.

"מה העניינים?" היא מושכת את המילים 

כאילו יש לי את כל הזמן בשבילה.

"את שומעת?"

"כן" אני עונה קצרות.

זה מעצבן אותי, הכל רותח בי, היא חוצפנית, 

היא רוצה תשומת לב, היא מדברת רק על עצמה,

חושבת רק על עצמה, רוצה להרוויח מכל מצב, היא צבועה, מגלומנית, 

מה היא רוצה ממני?

"את נשמעת עצבנית" הישירות שלה..

"כן אני עצבנית, את לא רואה שלא בא לי להקשיב? 

את חושבת שאין לי מה לעשות חוץ מלהקשיב לך?"

"לא ידעתי" הרגישות שלה ..

אני הולכת לארוחת ערב אצלם, היא ובני בעלה. 

אח"כ הם מזמינים אותי לחברים. אח"כ להורים שלה.

הם מצחיקים ואוהבים אותי , אני מרגישה בטוחה לידה, 

סובלת אבל בטוחה,

לא רואה את עצמי חיה בלעדיה, לא רואה את עצמי זכאית לחיים בלעדיה, 

היא המרכז, היא על הבמה ואני צריכה להישאר קרובה, כך הטבעת אמרה.

אך הטבעת התחילה לטפס לי לצוואר והיא מותירה לי ברירה – 

לנפץ אותה או למות.

כל החיים חייתי עם רצון לקבל את פרופיל האדם המושלם 

ואם לא לקבל אז להיות בקרבתו.

חייתי במן סוג של מאמץ מתוך שנאה עצמית וזה נמאס לי.

אני רוצה את עצמי חזרה. רוצה שקט.

 

 

אי שקט

אני הולכת בחשש לדלת 

שתכניס אור וחיים לתוך הטירה רדופת הרוחות שאני חיה בה,

יש בי תעתועים, חלומות בהקיץ, אני מסוממת ,

עייפה כאילו לא ישנתי מאה שנה.

מולי השפיות כמו אי שקט, סביבו ים.

יש כוח שפועל בי ועליי והכוח הזה זה מה שאני באמת .

אין בי כניעה למרות הפחד.

טבעת הדמיון לחצה וזרקה אותי לתהום העצמיות, 

כשאנחת ארגיש את הקרקע.

 

 

גן-עדן של שוטים

רציתי להיות מוצלחת, מפורסמת, מודל חיקוי, עשירה ונערצת.

עבדתי קשה בשביל זה, הייתי עבד ועבד הוא לא מלך.

פעם חשבתי שמלך הוא מלך. אבל לא.

למלך אין שאיפות, הוא חופשי.

חופשי מיידע איך צריך לחיות

ואיך הוא היה רוצה לחיות כדיי לספק את עצמו, 

כדיי להגשים את עצמו.

הוא לא אוגר, 

הוא בוחר לזרוק את עצמו כל רגע ומתאבד אל הלא ידוע,

אל החלל שאין בו חוקים.

וודאי יגידו שהוא שוטה אך הוא חי בגן-עדן.

גן-עדן של שוטים, של משוטטים.

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

אֱנִי מְאֻשֶּׁרֶת.

מַמָּשׁ. 

אֲבָל עֲדַיִן, 

יַחַד עִם זֶה,

הַכֹּל קַיָּם.